חסידות על מלכים א ג:ט

וזהו המעלה הראשונה לאדם במה שיש לו החסרון הנטי' אל הרע והוא נשמר ממנו. והמעלה השני' הוא מצד המעלה שיש לו יותר מעלה והתקרבות אל ד'. וכאשר זכרנו כי מי שיש לו מיחוש מחסרון הוא לאות שהוא בעל מעלה יותר. והיינו שעצם נפשותם מעולה יותר ממעלת המלאכים שהיא ממקום גבוה מעצם כח האב וכמו שאיתא בזוהר מאן דנפח מתוכו נפח. ולכך זכו להקרא בנים וכמו שנתבאר לעיל. וזהו המעלה שזכרו (תנחומא ר"פ ויקרא. קודם למאמר שהבאנו לעיל) ללמדך שגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת שמלאכי השרת אין יכולים לשמוע קולו שנא' וד' נתן קולו לפני חילו אלא עומדין ונבהלים והצדיקים יכולים לשמוע קולו שנאמר וד' נתן קולו כי רב מאוד ומחנהו כו' כי עצום עושי דברי זה צדיק שעושה רצון יוצרו ואיזהו זה משה כו' ויקרא אל משה הוי קשה כחן של צדיקים שיכולים לשמוע קולו. וכן בשמואל כתיב ויבוא ד' ויתייצב ויקרא וגו' לפיכך אמר דוד גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברי ע"כ. פירוש שעל ידי שהם עושי דברי בכפיית היצר על ידי זה זכו אח"כ לשמוע בקול דברו. והשמיעה היא ההרגשה בלב כמו (מלכים א ג׳:ט׳) ונתת לעבדך לב שומע ובדברי רז"ל בכמה מקומות לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי (ועי' בתוס' חגיגה ג' א' ד"ה מלמען). ור"ל שמרגיש קול דברו ית"ש שהוא המדבר אליו ומצוהו בכך. כי דבר זה שהוא ההרגשה בלב אמיתות השי"ת ושהוא המצווהו ומדבר עמו היא יקר מאוד כמו שנאמר (ש"א א') ודבר ד' יקר. שזהו נקרא דבר ד' שהוא הנבואה לנביא כך הוא מדרגתו שמרגיש דבר ד'. והוא הבא אחר עושי דברי בכפיית היצר וניצוחו שהוא ההיפך מהשגת השם:

וְזֶה פֵּרוּשׁ (תהילים ק״ג:כ׳): גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ; אִיתָא בַּזֹּהַר (לך לך צ.): זַכְיָן לְמִשְׁמַע קָלִין מִלְּעֵילָא, הַיְנוּ עַל יְדֵי הַגְּבוּרוֹת נַעֲשֶׂה רְעָמִים, וְעַל־יְדֵי־זֶה הַלֵּב שׁוֹמֵעַ, וְהַיְנוּ: וְהָגוּת לִבִּי תְּבוּנוֹת; וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (מלכים־א ג): וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שׁוֹמֵעַ, וְגַם דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין לִבְרִיָּתָא, וְזֶהוּ: לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ.

וישא משלו ויאמר נאום בלעם בנו בעור ונאום הגבר שתום העין, ובתרגום פירש ואימר גברא דשפיר חזי, שמעתי בשם הבעל שם טוב זצלה"ה, דכוונת התרגום הוא כן, דאיתא במדרש (רבתי ריש פ' בלק) הובא ברש"י ז"ל מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות, לומר שאילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב וכו', וזאת ידוע דלמעלת הנבואה היו צריכין קדושה יתירה, והנה האדם יש לו ה' חושים, חוש הראייה וחוש השמיעה וחוש הטעם וחוש הריח וחוש המישוש, וכנגדן יש לו חמשה חושים רוחניים כמו שכתב (קהלת א׳:ט״ז) ולבי ראה הרבה חכמה, (מלכים א ג׳:ט׳) ונתת לעבדך לב שומע, (ישעיהו י״א:ג׳) והריחו ביראת ה', וכן יתר החושים (כמבואר במדרש רבה קהלת א׳:ט״ז בפסוק דברתי אני עם לבי) וצריך האדם לטהר ולקדש את החושים החיצונים הגשמיים, ועל ידי זה חלה הקדושה על חושים הפנימיים הרוחניים, ותחול עליו רוח הנבואה, אכן בלעם הרשע היה היפך מזה, כי טימא את החושים ההחיצוניים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דק"ה) שבא על אתונו, ועוד היה מעונן ומנחש ומכשף וקוסם קסמים, והאיך היה יכול לשרות עליו רוח הנבואה, ולא היה זה אפשר מצדו כלל, אבל ההכרח היה עצום מאוד לעשותו נביא, שלא יאמרו האומות אתה רחקתנו כנ"ל, לזאת היה הענין הזה קשה מאוד, כי לא היה עצה איך לעשות עמו, מה עשה הקדוש ברוך הוא, סימהו, וסתם לו אחת מעיניו, ולא היה יכול לחטוא בזה העין, ועל ידי כן חלה הקדושה והנבואה עליו על ידי זה העין שלא חטאה, וזהו שגילה לנו התרגום ופירש על שתום העין דשפיר חזי, רצה לומר מדהיה סומא באחת מעיניו, לזאת היה שפיר חזי הנבואה, אבל אם לא היה שתום העין לא היה בו מקום ודרך לחול עליו הנבואה:
(קהלת יצחק פ' בלק).